חצי מרתון ירושלים – הריצה שמאחורי הסיפור

מוזר הדבר הזה הנקרא ריצה ומסתורי הדבר הזה שנקרא גוף האדם. ברצונו ירוץ כאיילה וברצונו ישקע כעופרת, לפעמים ירחף מעצמו ולפעמים יבוסס בבוץ. כך הרגשתי בבוקר חצי המרתון – רגליים מעופרת יצוקה ונחישות של תלמיד תיכון שקם בבוקר באמצע החופש הגדול לשיעור השלמה במתמטיקה.

רץ בדרך אל קו הזינוק

אחרי שכבר גמלה בליבי ההחלטה לוותר על התחרות לטובת רפיון הרוח שתקף אותי ואחרי שהתעלמתי מהשעון המעורר פעם אחר פעם, התעשתתי וקמתי בקפיצה מהמיטה כדי להגיע לקו הזינוק 5 דקות לפני תחילת המרוץ. כתוצאה מכך חטפתי נזיפה חמורה מקרן (ממועדון רצי תל אביב) על היותי דוגמא רעה לרצים – מה שנכון נכון. אפוף חבלי שינה ומצרי לאות, התחלתי לרוץ כשאט אט נפרשים בפניי נופי ילדותי וזיכרונות נעוריי.

המרוץ מתחיל – יצאתי לדרך

הנה מדשאות האוניברסיטה שכנגדם הוטחתי ארצה במסגרת אימוני נבחרת הקראטה של האוניברסיטה העברית. הנה נחלאות ובית הספר היסודי בו למדתי כשנחלאות עוד הייתה שכונה קצת עלובה וחסרת חן והנה בית הכרם (שכונת נעוריי) וכמובן ביתי הראשון. זיכרונות מדירת הסטודנטים שהושכרה ושהייתה בשכנות טובה לחמדת עגנון רוח הצעירה וההרפתקנית שפיעמה בו. אנחנו כבר מתקרבים לקילומטר העשירי. באותו רגע אני חושש להתאכזב מקצב הריצה האיטי ולכן נמנע ביודעין מלהסתכל בשעון. רק הרצים שאני עוקף מגניבים בליבי את הספק שאולי, רק אולי, הגוף הבוגדני חזר בתשובה והחליט לשתף פעולה.

הגעתי לשכונת הר- נוף (בה גדלתי כאדם בוגר) אשר חולשת על יער ירושלים ומעוררת געגועים לבית, לזמירות השבת ולריחות החג. מרחוק אני עוד מצליח לראות את המובילים: בייזה, בימרו וממו ולמראיהם סיפור מהתנ"ך של אחימעץ עלה בראשי ומעשה שהיה כך היה.

כעת הסיפור שמאחורי הריצה

אבשלום מורד באביו דוד המלך ויוצא עליו למלחמה. דוד, שליבו קשה כאבן למתנגדיו ורך כחמאה לבניו, מבקש משרי צבאו: שימרו לי על הילד. במהלך הקרב אבשלום רוכב על פרדה ושער ראשו השופע נתפס בענפי עץ. הפרדה ממשיכה והוא, כמו בקטע מסרט מצויר,  נשאר תלוי באוויר. במצוות יואב שר הצבא אבשלום מוכה למוות ונקבר תחת גל אבנים. הקרב הגדול מסתיים וצריך להעביר לדוד את הידיעה (בשורת הניצחון מחד ובשורת מות בנו אבשלום, מאידך). אחימעץ שהיה רץ קל רגליים התנדב לרוץ ולספר לדוד את המקרה. אבל יואב מנע זאת ממנו ובמקומו שלח כושי להעביר את הבשורות לדוד. לאחר שהכושי מזנק לריצתו ממשיך אחימעץ לנדנד ליואב עד שזה מתרצה ושולח אותו לרוץ. וראה זה פלא, אחימעץ עובר את הכושי, מגיע אל דוד ראשון ומוסר את בשורת הניצחון במלחמה. אולם אין בו האומץ למסור את בשורת מות אבשלום. הכושי מגיע ובעדינות אומר למלך כי בנו מת. דוד בתגובה קורא את קינתו הידועה.

ממשיך לרוץ – בדרך אל קו הסיום

אני כבר בשלבים מתקדמים של המרוץ וגן החיות התנ"כי מאחוריי והגוף בשלו – שועט קדימה ללא מעצורים. שלושת הרצים הראשונים חוצים את קו הסיום לתשואות הקהל ובפיהם רק בשורת ניצחון. אנחנו כבר שוב ליד עמק המצלבה וקבוצות החיילים ממקצה העשרה קילומטר מפיחות חיים במסלול והכניסה לאצטדיון מערבלת את החושים עם מוזיקה, קריאות עידוד ושטף אדרנלין. אני עוד מצליח לחשוב על כמה מוזר הדבר הזה שנקרא ריצה. לפעמים, ככה פתאום ומשום מקום מתחילה ריצה שבה הראש מרחף ואיתו גם הרגליים. כזו הייתה הריצה שלי בירושלים.

23 בפברואר 2012

בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק!